יום שני ללופ בהא גיאנג, ויאטנם
או בשפת המקומיים הא חז׳אן
אחרי ארוחת בוקר מפנקת (כמובן שלקחתי פנקייקים עם בננה😅), יצאנו לדרך.
יש משהו מטורף בלרכב ככה, לא מתרגל וכל משב רוח על הפנים זה חיוך אוטומטי. נתתי למישהו אחר לרכב קצת ובנתיים הפכתי למורכב. אל דאגה, עד לעצירה הראשונה. הקדשתי את הזמן בכדי לצלם קצת.
יש משהו בלתת לאדם אחר להרכיב אותך, תחושת שחרור והנאה וסוף סוף יכולתי לצלם מנקודת מבטי.
צירפתי פה קצת תמונות של ילדים מהכפרים. אחד הדברים שמדהימים אותי שנשים וגברים עבדו קשה, בעיקר סביב שדות התירס, קטיף, איסוף, ייבוש ועוד. ורובם לבושים בבגדים מסורתיים, אף שחם ממש.
נקודות העצירה מדהימות, הנופים מטורפים ומיוחדים.
העצירה השניה הפתיעה אותי. חנינו ועלינו לסירה, עשינו שייט בנקיק בנהר ולבסוף עצרנו במרכזו לרחצה.
2 דברים מדהימים קרו בו
1. העליתי רחפן, פעם ראשונה מסירה.
2. שברתי את הפחד שמלווה אותי כל חיי, להיכנס למים כשאין קרקע מתחתי. לא רק שנכנסתי, קפצתי מהקומה השניה של הסירה. הלב דפק שעה לפני ושעה אחרי. קפצתי עם לייף ג׳קט ביד. אבל זה קטנות. ניצחתי את הפחד🙏😍.
נקודת העצירה האחרונה הייתה הקרובה לגבול עם סין. גדר שלא נגמרת ומפל מטורף חוצה בין סין לויאטנם. יש מרחק בגלל ההרים. בעין רואים מהמם. המצלמה קצת פחות.
העליתי רחפן בעוד נקודות. ובכלל אחרי שנתיים שבקושי הטסתי, ובשנה האחרונה בכלל לא בגלל המלחמה😔, חוזר להרגיש ביטחון איתו.
הגענו בערב למלון מהמם ממש, עבדכם הנאמן קיבל חדר בקומה החמישית והאחרונה. יצאנו לארוחת ערב ולאחר מכן קצת להסתובב בעיר. חזרנו למלון. שוב כמו שאני אוהב שיחות והכרויות עמוקות. מסתבר שזאת שישבה לידי בשולחן , שכנה שלי בחיפה. עולם קטן זה ישראלים. מישהי אחרת גילתה שזו שיושבת מולה, גרה בבניין של סבתא שלה. בקיצור כיף ענק זה ישראלים.
וזהו, לילה טוב. עד ליום המחר, האחרון להמשך הלופ 🏍️🏍️
