פאקסה (Pakse) יושבת בדיוק במקום שבו נהר הדון שופך את עצמו אל תוך המקונג, בדרום לאוס. זוהי העיר השנייה בגודלה במדינה, ובירת מחוז צ'מפסאק. בשביל ישראלים רבים שמגיעים ללאוס, פאקסה היא שם שנשמע כמו "תחנת ביניים" בדרך לאנשהו אחר. אבל מי שנותן לה כמה ימים גלאי גם שאיות יש כאן הרבה יותר ממה שנדמה בהתחלה. העיר עצמה מציעה אווירה נינוחה מאוד. הטיילת לאורך שפת הנהר, השוק הגדול של דאו הואנג (Dao Heuang), שהוא השוק הגדול ביותר בדרום לאוס, ומקדשים בודהיסטים שקטים כמו ואט לואנג וואט פו סאלאו (עם פסל בודהה מוזהב ענק שמשקיף על המקונג מראש גבעה). אפשר לאכול אוכל רחוב לאוטי טרי, לשתות קפה מהרמה, לשוטט בין בניינים קולוניאליים צרפתיים ולהרגיש שהזמן פה פשוט זז לאט יותר. זו לא תנועת התיירים של לואנג פראבאנג, ולא הטירוף של ואנג ויאנג. זה לאוס האמיתי. מה שהופך את פאקסה למיוחדת במיוחד הוא מה שיש מסביב לה. מצפון מתרומם מישור בולאוון, רמה וולקנית בגובה 1,200 מטר שהאקלים בה קריר ונעים, הקרקע פורייה יוצאת דופן ומטעי הקפה שצומחים כאן ידועים בכל דרום-מזרח אסיה. מכאן יוצאים ל"לופ" האגדי: מסלול עגול על אופנוע או רכב שעובר דרך מפלי טאד פאן (120 מטר של נפילה כפולה לתוך הר וולקני), טאד לו ועוד עשרות מפלים קטנים ופחות מוכרים. מדרום פאקסה היא גם נקודת הפתיחה לואט פו, מקדש חמרי בן אלף שנה באתר מורשת עולמי של אונסק"ו שלעתים מתואר כ"אנגקור ואט הקטן", ולאי דון דט ודון קון, שני האיים העיקריים של אזור ה-4000 האיים שמול הגבול עם קמבודיה. בפאקסה מנשבת רוח של אותנטיות שקשה למצוא בערים הגדולות יותר של לאוס. ישראלים שמגיעים לכאן נוטים לנשום עמוק ולגלות שהם רוצים להישאר יותר ממה שתכננו.